אני וחברת הנפש שלי, היינו מדברות רבות על העבודה האידיאלית. היא הייתה אומרת שהלוואי והיינו יכולות לצאת למקום מרוחק, שמורת טבע, שם תפקידינו היה להאכיל לוויתנים. היינו מתארות את האופן שבהתחלה זאת בטח תהיה חוויה קסומה, אבל שאחרי זמן מה, הלוויתנים יעצבנו בקולם העמוק מידי, הם יהפכו בראשנו להיות רעים ואנוכיים בתאווה שלהם לאוכל שאנו נביא. ההרים בשמורה יהפכו לגבוהים וירוקים מידי, ציוצי הציפורים למחרישי אוזניים בתוך השקט היחסי.
חדוות החיים, היכולת להיות, נמצאת בתוכנו, אחותי בנפש אמרה במילים אחרות. וזה דבר חשוב להבנה, הבנה אמיתית אותה מאוד מורכב להכיל ויכול להיות כי אף פעם לא נצליח להכילה במלואה, כדי לחיות חיים משמעותיים בעלי חדווה. אני זוכרת שהגלים הקטנים והראשוניים ביותר של הבנה זו הדהדו בי לראשונה בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה בגיל 21, כ-5 ימים לאחר השחרור שלי מהצבא. בראשי, היה לי ברור שברגע שהמטוס ינחת ביבשת הרחוקה עולמי ישתנה, החיים שלי יהיו טובים יותר. אבל כבר במטוס המשכתי לדאוג למקום בו נישן, לאוכל שנאכל, לאנשים שנפגוש, והדאגות למשפחה ולחיים בארץ לא התנדפו לשום מקום. במובן הכואב והמאכזב ביותר נכחתי לדעת שאני הגרעינית, עדיין נוכחת בתוך עצמי גם במרחק של יותר מ-20 שעות טיסה. זו הבנה שאמורה להיות ברורה מאליה, מאוד אינטואיטיבית, אבל אני זוכרת את התדהמה העוצמתית שנחתה עלי כבר בטיסה הארוכה כשהבנתי שאני לא יכולה לברוח מעצמי.
אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו, ולכן לא משנה לאן נבחר ללכת, גם אם זה המקום הכי מרוחק מעצמנו, הגרעין שלנו ימשיך ללוות אותנו כצל שמוטל תחת עץ ביום שמשי. ועל כן מתי ליבליך ולילה קמחי (2018) כותבות כי אם נחפש את השינוי מבחוץ – מבני או בנות הזוג שלנו שהם עצמם משתנים ותפיסותיהם אותנו משתנות, מהקריירה שלנו שיכולה להשתנות ברגע, או מהקירות שמסביבנו שיכולים לאבד את ערכם – אנו נמשיך לנחול אכזבה[1]. כדי למצוא שלווה בתוך עצמנו, עלינו להפסיק להסתכל למרחקים אלא להסתכל מטה לתוך עצמינו לעומק. הבודהה קורה לזה “ארבעת איכויות הלב”, ואני רוצה להעמיק באחת מהן שמתקשרת באופן עמוק עבורי ביכולת שלנו לשאת את עצמנו ולא להתיש את עצמנו בבריחה מתמדת ששוב ושוב תוכיח את עצמה ככישלון. איכות זו נקראת ‘חמלה עצמית’.
מאז השיחות החוזרות שלי ושל אותה חברה על המיאוס שעולה מהמחשבה על הלוויתנים החמודים, מאז האכזבה שנחלתי מהעובדה שלא השתניתי מעצם נחיתתי בדרום אמריקה, המצאתי שם לנטייה הזאת שלנו להתרכז במה שבחוץ ולא במה שבפנים. קראתי לנטייה הזאת “אפקט הלוויתנים”. אני חווה כי “אפקט הלוויתנים” פוגש אותנו שוב ושוב בחיים. הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד בקונקרטי, במעשים, בפיזיות שמונחת לפנינו. ממציאות קונקרטית זו אנו מסיקים ישירות על עצמנו. אם הרגש שעולה איננו נעים, אנו מאשימים את המציאות החיצונית, את הלוויתנים המעצבנים בפנטזיה שלי ושל חברתי. איננו מצליחים להבין לרוב שלמציאות החיצונית יש קשר הרבה יותר מינימלי להלך הרוח שלנו, למה שעובר עלינו בפנים.
במהלך החיים אנחנו חווים מכאובים רבים, מהלידה ועד גילנו העכשווי. חוויות אלה תורמות לתפיסה שלנו את עצמנו, ומהוות קרקע פורה לקולות הפוגעניים היוצאים מראשנו כלפי עצמנו. בעולם חצי אוטופי, כשאני אלך לי בשמורת הטבע הקסומה ואאכיל את הלוויתנים וקול מראשי יגיח ויגיד “את אישה בודדה, רק הלוויתנים רוצים את חברתך, וגם זה רק בגלל האוכל שאת מביאה להם” הפעולה האינסטינקטיבית שאעשה תהיה להסיט את הקול הזה, לדחוף אותו למטה בעמקי נשמתי. באופן כזה, לא אצליח להבין מדוע הלוויתנים האלה כל כך מעצבנים אותי, מדוע שירת הציפורים היפהפייה בלתי נסבלת עבורי (כאשר היא בעצם מזכירה לי את הקול החסר של אנשים אוהבים בחיי), מדוע איני יכולה ליהנות מדבר שייחלתי לו כל כך.
לקולות המכאיבים בתוכנו יש סיבה להופעתם. הם מופיעים כי הם רוצים להזכיר לנו שיש משהו חשוב בתוכנו שאנחנו צריכים לתת את הדעת עליו, לחקור אותו. הם מופיעים כסממן למשאלות שלנו, לצרכים ולרצונות שלנו. הם מופיעים בצורות שונות של ציניות כלפי עצמנו, שיפוטיות, כעס עצמי וספק עצמי. במקום לקבור את אותם קולות, החמלה העצמית מעודדת אותנו לפנות אליהם. החמלה העצמית מעודדת אותנו למצוא את המפתח כדי לפתוח את הדלת לקיומו של הקושי, והמפתח טמון בשאילות השאלות הנכונות החוקרות את קיום זה של הקושי, של הסבל. לעיתים כאשר ניגש לקולות אלה במודעות, נוכל גם לבטל חלק מהם ולהחליט באופן מודע שאין להם מקום בעולמנו. אבל חשוב מכך, השאלות שלא נשאל, הקולות שלא נחקור, ימשיכו לכאוב ולייסר אותנו. למרות שההתייחסות אליהם יכולה לכאוב בפני עצמה, כל עוד לא נתייחס אליהם ההשפעה של קולות אלה על חיינו תהיה הרסנית והכאב שנובע מהם יהיה כרוני. (קמחי וליבליך, 2018).
בספרה “רצות עם זאבים”, קלאריסה פינקולה אסטס (1997) [2], מתייחסת לראיית נשים את האמת מאחורי ההגנות שלהן. לעיתים, ננסה להסתיר את האמת לאחר שהתגלתה. לא נרצה להתמודד איתה, וננסה להמשיך לשים את המסיכה אותה הצגנו לעצמנו. אך כשהשאלה המדויקת שיכולה להגיע לאמת זועקת אלינו, “כבר איננו מסוגלות להסתיר את מצוקתנו. לא משנה מה נאמר, איזו חזות מחייכת נציג לעולם, מרגע שראינו את האמת המחרידה של חדר המטבחיים, כבר לא נוכל להעמיד פנים שהיא איננה קיימת”. למעשה, לפי אסטס, ראיית האמת כל כך מכאיבה לפעמים שעלינו לתקן את המצב, עלינו להשיב את כוחותינו לעצמנו. ראיית האמת שלנו כואבת, אבל היא זו שתאפשר לנו לחמול על עצמנו ולחיות את חיינו באופן שמחובר לגרעין העצמי שלנו, למהות שלנו, ללא ראייה מסולפת ומסנוורת שבתוכה מצוי כאב כרוני.
בעצם, זוהי העבודה שחברינו הטובים ביותר עושים רבות: הם מתחברים לרגש שנמצא מאחורי הקולות הקשים והביקורתיים שאנו מכוונים כלפי עצמנו. חברים טובים ינסו להבין את אותם קולות שליליים, לחקור אותם יחד איתנו, ולעיתים לתת נקודת מבט אחרת לתפיסות שהקולות העצמיים שלנו מייצגים. עבודה זו היא מה שהופכת את אותם חברים לחברי הנפש שלנו, משום שהם מצליחים להתבונן לתוך הנפש שלנו ולראות את חלקיקי הנפש האמיתיים מעבר להגנות הממסכות אותם. הם עושים זאת באהבה ובחמלה, ובאופן כזה אנחנו גם מצליחים לשאת את עצמנו קצת יותר בקלות ולחמול על עצמנו. החמלה העצמית מאפשרת לנו לעשות עבודה דומה מאוד לזו של חברי הנפש שלנו. וברגע שאנחנו מצליחים להגיע לחלקיקי הנפש, ברגע שאנחנו מצליחים לראות את מה שקיים מעבר למסכת הקולות השליליים, אנו רואים את האמת שלנו בצורה נקייה וסלחנית.
אל לנו להסתכל על חמלה עצמית כמעשה אנוכי ואגוצנטרי. בספרה, ליבליך (2018) כתבה זאת במדויק – “החמלה העצמית פותחת את ליבנו ומאפשרת את החיבור והקשר עם שאר החיים בעולם”. ליבליך הרחיבה על כך שכשאנו נוכחים לדעת את הסבל של עצמנו, את מקורו, היכולת שלנו לחוש את הסבל של אחרים נהיית מדויקת ומכוונת יותר. כשאנו חומלים על עצמנו, אנו מצליחים לחמול גם את סבלם של אחרים משום שאיננו עוסקים יותר רק במעגל הקסם של ההגנות העצמיות שלנו – של הציניות, השיפוטיות והכעס העצמי. במקום זאת, אנחנו מנסים לראות את האמת, את הפגיעות האמיתית העומדת מאחורי כל אלה, שהיא גם רק שלנו אבל גם במידה רבה שייכת למצבור כאבי האנושות. באופן כזה אנחנו מצליחים להיות חברים, בני משפחה ובני אדם טובים יותר, משום שכעת אנחנו מחפשים את האמת מאחורי השקר והמסכה בתוכם היינו פעם שבויים, ובתוכם גם אחרים שבויים.
קריסטין נף (2003)[3], חילקה את החמלה העצמית ל-3 צירים. הראשון הוא נעימות אל מול אכזריות וקשיחות – מהו האופן בו אני מדברת אל עצמי? האם אני מדברת אל עצמי כמו מורה קשוח או כמה חבר טוב ונעים? הציר השני הוא אנושיות משותפת אל מול בידוד. עד כמה אני רואה את החוויה שלי כייחודית, ככזו שאף אחר לא יצליח להבין? ככל שאתפוס את החוויה כשונה יותר, כך ארגיש יותר בודדה בחוויתי. ככל שארגיש שהרבה אנשים חווים סבל באותו רגע נתון, כך ארגיש פחות בודדה וארגיש שהחוויה שלי היא חלק מהיותי אנושית. לבסוף הציר השלישי דרכו נף מתבוננת על חמלה הינו ציר המרחק: מיינדפולנס אל מול הזדהות יותר. כאשר אני מזדהה יותר מידי עם חוויותי אני נשאבת למערבולת רגשית שאינה מאפשרת לי מרחב לנשימה או לחשיבה. אך כאשר אני נמצאת לא קרוב מידי לרגש ולא רחוק מידי, אני יכולה להרגיש את הרגשות, אך גם להתבונן עליהם ולהבין אותם.
אני עוצמת את עיני, ומדמיינת את שמורת הטבע, את הלוויתנים הבוקעים בקולותיהם העמוקים, ואת הציפורים המצייצות שירים גבוהים. “למה מאסתי בהם?” אני שואלת את עצמי, מדמיינת את עצמי חודשים שבויה בנוף זה מתוך בחירה. ואז במקום להציב כעובדה את הבדידות (“אף אחד בעולם אינו אוהב אותך! את לא ראויה לאהבה ולכן את לבד”), עונה לי קולי החומל “את מרגישה בדידות”. אבל הפעם הוא ממשיך ואומר לי שהרבה אנשים חווים בדידות בנקודת זמן שונות בחייהם. שאולי אני עוברת כרגע שינוי שאני לא מבינה לגמרי ולכן קשה לי להסביר אותו לסביבה שלי ולכן אני מרגישה כה לבד. הקול גם מזכיר לי שאני מרגישה מחנק, וזו תחושה שקיימת אצלי כאשר אני מרגישה שהיום יום שלי כבר לא משמעותי. “הלוייתנים סיפקו לך את ההבנה שאת יכולה להיות לבד. אבל עכשיו זה הספיק לך”. אני מבינה, לאחר שאני מאפשרת לעצמי להפסיק לכעוס על הבדידות שלי. לבסוף הקול מזכיר לי שאני לא באמת לבד. שאולי בחרתי ורציתי את הלבד הזה כדי לבחור בסופו של דבר את הביחד עם האנשים בהם אני בוחרת. וכך בדמיוני, אני מסתכלת לאחר מכן על הלוויתנים, והם אף פעם לא נראו לי יפים יותר.
[1] קמחי, ל., וליבליך, מ. (2018). מיינדפולנס וחמלה עצמית. במ. ליבליך (עורכת), מיינדפולנס. להיות כאן ועכשיו (עמ’ 95-131). הוצאת כתר.
[2] אסטס, ק. פ. (1992) רצות עם זאבים, ארכיטיפ “האישה הפראית” – מיתוסים וסיפורים. מודן הוצאה לאור.
[3] Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2, 85-102.
תגובות אחרונות