השימוש במילה “חרדה” נהיה יותר ויותר נפוץ בימים אלה. אני פוגשת את תיאור זה לא מעט מול מבוגרים ואף ילדים והורים המגיעים לטיפול, אך גם מסביב, ניתן לראות אנשים משתמשים במונח זה באופן כמעט יומיומי ואדיש.
החרדה מלווה אותנו רבות ללא קשר לאירועים חיצוניים. בדרך כלל נדע שאין סיבה הגיונית להופעתה, אך עדיין יהיה מאוד קשה להתמודד איתה. זאת בניגוד לפחד, לו בדרך כלל תהיה סיבה חיצונית להופעתו.
החרדה רבות מאפשרת אמפטיה מהמשפחה ומהסביבה הקרובה משום שהיא לא מאיימת. הסביבה מרגישה רע בשביל אותו אדם. זאת בניגוד לאגרסיה ותוקפנות שנוטה לבודד אותנו מאנשים. אנשים לא רוצים להיות ליד אנשים תוקפניים. חרדה איכשהו מתקבלת יותר במערכת היחסים וגם על ידי עצמנו, אנו איננו אוהבים את עצמנו תוקפניים. לכן רבות בטיפול, נשים לב אם החרדה מסתירה רגשות אחרים. למשל, נער שחש כעס עצום כלפי אביו שבתקופה האחרונה נעדר רבות מהבית, מפחד לבטא כעס כה רב כלפי האבא שהוא כל כך אוהב. על כן כעס זה יתבטא דרך חרדה, מה שיגרום לאב לשים לב שמשהו קורה לבנו (ובסופו של דבר לפנות לטיפול). כמובן שאותו נער לא יהיה מודע למנגנונים אלה בנפשו.
על כן לעיתים, חרדה יכולה להיחוות באופן לא מודע כאיזושהי נורמליזציה להתמודדות עם רגשות. אני חווה שמטופלים יתארו חרדה באופן מאוד כללי ולא תמיד יצליחו להבין את מה שעומד מאחוריה. לעיתים קרובות אנשים יגידו ”יש לי חרדה… ולכן אני לא יכול”, כאילו כאיזו דרך לנרמל דפוס של התנהגות.
הרבה נכתב על חרדה והנושא נחקר באופנים רבים על אוכלוסיות שונות. אך בבסיס, אני מאמינה כי אם אנו מוצאים את עצמנו משתמשים במילה “חרדה”, אנחנו צריכים קודם כל לעצור ולהבין מה אנחנו מרגישים. לפעמים מילים יכולות להבהיר לנו חלקים בעצמנו, אך לעיתים הן יכולות גם לטשטש חלקים בעצמנו.
בגישה האנליטית, אנו מאמינים כי דיכאון וחרדה, ובעצם כמעט כל סממן נפשי או גופני מסמן קושי עמוק יותר בתוכנו איתו אנו לא מצליחים להתמודד. למשל, אדם שחי עם אם שתלטנית במהלך חייו המוקדמים, יכול לחוש תסמינים של חרדה – דפיקות לב עזות, כאב בלב ועוד כאשר הוא נמצא במצבים בהם הוא חש שאין לו שליטה. מצבים אלה יחזירו אותו לאותן חוויות של חוסר אונים שחווה עם אמו איתה יש לו יחסים כה מורכבים. לדפוס זה אדם החווה חרדה רבות לא יהיה מודע עד שהוא ינסה לטפל בעצמו.
בתרבות המערבית כיום, אנחנו נוטים רבות להתבונן על הסימפטומים של חרדה, לנסות להפחיתם, להתמקד בהם…אך בטיפול האנליטי נשאל מה עומד מאחורי הסימפטומים האלה? מה מקור החרדה ומדוע היא מתרחשת?
אנחנו נשאל את השאלות האלה מתוך ההבנה שגם כאשר נצליח להפחית את הסימפטומים, כל עוד לא נטפל במקור הבעיה, הסימפטומים ימשיכו לצוץ בדרכים אחרות.
בטיפול האנליטי נראה את הפתרון לחרדה ככזה הנמצא פשוטו כמשמעו – בתוך האדם! הסביבה החיצונית תמיד תהיה שם, ולצערנו מרבית הזמן לא תהיה לנו שליטה מלאה עליה. לכן נתבונן על עצמנו וננסה להבין מה מניע אותנו מבפנים באותם רגעים. אם נחזור לדוגמת האדם שחי עם אמא שתלטנית, ננסה להבין את חוסר השליטה שהאדם חש ברגעים בהם החרדה מופיעה, כיצד זה מתקשר לחוויות החיים המוקדמות יותר שלו, וכיצד ניתן לסייע לו לחוות חוויות חדשות באופן בוגר ובשל יותר. אותו אדם יכול רבות, באופן לא מודע, לקשר חוויות בהן אין לו שליטה מלאה לחוויות ילדות שהיו לו עם אמו בהן חש חוסר אונים. בטיפול נעבד מחדש את חוויות אלה, וננסה להתחבר למקומות החזקים והאדפטיביים של הנפש. בכך, נסייע לאדם לעבד את חוויות העבר הקשורות לאמו, ונעזור לו “להתקדם” ולהתנסות בחוויות בהן אין לו שליטה מלאה בצורה אחרת – בשלה ובוגרת יותר.
רילקה, משורר גרמני, כתב כי [1] כל דבר מפחיד, מפלצתי ואיום הינו בעצם נסיכה שרוצה להינצל, נסיכה שרוצה שיאהבו אותה. המשפט הזה אקטואלי ומדויק לטעמי בנוגע לחרדה, כי היא רבות תכסה עניין או משבר עמוק יותר איתו אנו לא מצליחים או לא רוצים להתמודד. לדוגמא אותו נער שחש כעס עצום על אביו, אינו מצליח להתמודד עם תחושות של אגרסיה וכעס משום שהוא רגיל שהוריו אינם מקבלים אותו כאשר הוא מפגין התנגדות או אפילו רצונות נפרדים.
חרדה נחווית רבות כפחד קיומי, ממש כאילו אריה אמיתי נכנס לחדר למרות שבמציאות האובייקטיבית, אין שום דבר מאיים באותו המקום. החרדה הינה סבל אמיתי, ובגלל שהחרדה נחווית רבות באופן שקשה מאוד להסביר לאדם אחר עקב המציאות החיצונית השונה, האדם מרגיש מאוד בודד בסבלו.
אך אני רוצה להדגיש מתוך את הכתוב את הנימה אופטימית. משום שאני מאמינה כי חרדה נחווית רבות כאיזשהו משבר התפתחותי. ואסביר את אמרה לא ברורה זו: במהלך החיים אנו נדרשים לבצע משימות מורכבות, ולעיתים עקב משברי חיים וחוויות חיים שנחרטו עמוקות בנפשנו, איננו מסוגלים לעשות דברים מסוימים. החרדה מאפשרת לנו רבות לשהות באזור הנוחות שלנו (על אף הסבל הרב שהיא גורמת לנו), היא מאפשרת לנו להישאר מאחור ולא “לעשות את מה שצריך”, את מה שהכרחי עבורנו כדי להתפתח בתור אנשים. ולכן הסימפטומים הגופניים של החרדה, רבות דוחפים אותנו ללכת לטפל בעצמנו ולהתמודד עם מה שלא הסכמנו להתמודד איתו במהלך החיים. בכך, אנחנו בסופו של דבר דוחפים את עצמנו להתקדם ולהתפתח בתור אנשים (אם אנו אכן מבררים ומנסים להבין את החרדה).
אנשים חרדים רבות צריכים איזושהי תמיכה פסיכולוגית, כדי להתמודד עם הדרקונים המתחבאים מאחורי החרדה. הם רבות יותר מידי לבד במשהו שהוא יותר מידי גדול והם צריכים מישהו שיסתכל על הדבר הזה איתם ויתמודד איתו. אותם אנשים צריכים להתיידד עם חלק בתוכם, עם משבר כלשהו או חוויה טראומטית ולהבין אותה, כדי להמשיך הלאה בחיים בתור אנשים בוגרים ובשלים יותר.
אנו כמטפלים מציעים את עצמנו כחברים טיפוליים להתמודדות. בטיפול אנו עושים עבודת עומק ומבקשים במהלך הזמן מהאדם שסובל מחרדה להירגע לתוך החרדה ושואלים ונותנים מילים לאסוציאציות, הזיכרונות ומצבי הגוף שקשורים לחרדה. בכך, המטופל מתחיל לפתח מערכת יחסים עם החרדה. בטיפול האנליטי, אנחנו מציעים שפה ורעיונות שאנו מקווים שיאפשרו למטופלים להתמודד עם כל מה שמתקשר לחרדה בחייהם.
אני רוצה לסיים עם משפט מעורר השראה של יונג לטעמי. בהקשר לאחד מהספרים להם סיפק פרשנות, יונג [2] כתב שאנו לא פותרים את הבעיות שלנו אלא נהפכים להיות יותר גדולים מהן. אמרה זו רלוונטית מאוד לחרדה, משום שאני לא מאמינה שאנו באמת “פותרים” אחת ולתמיד את החרדה שלנו. כשאנו באים איתה במגע, מנסים להבין אותה, מדוע היא מופיעה ומה היא מנסה לומר לנו על עצמנו.. כשאנו פוגשים את התחושות והרגשות שהיא מביאה איתה, כשאנו חוקרים את עצמנו ביחס אליה… כשאנו פוגשים את אותו דרקון מאחוריה ומגלים שהוא בעצם נסיכה שצריכה להינצל… אנחנו לא “הורגים” את החרדה ולא פותרים אותה. אנחנו נכנסים לתוך מערכת יחסים חדשה איתה. אנחנו נהפכים להיות יותר גדולים ממנה ובכך אנחנו מפסיקים לפחד מעצמנו, ומתחילים לאהוב את אותה נסיכה שבמשך זמן כה רב היינו בטוחים שהיא דרקון מרושע איתו אנחנו לא יכולים להתמודד.
- [1] Rilke, Rainer Maria, et al. Letters to a Young Poet. Shambhala, 2021.
- [2] Wilhelm, Richard, and Carl Gustav Jung. The Secret of the Golden Flower: a Chinese Book of Life. Routledge, 1950.
תגובות אחרונות