להילחם בתחנות רוח

בשיר הנוגע ללב “זה הכל בשבילך” שנכתב ב-1990, דני סנדרסון ^[1] כותב:

“הו דון קישוט

אל תהיה כל כך תמים,

בעולם ילד

אין מקום לסתם חולמים.

הו דון קישוט

תתעורר למעני,

כך או כך תישאר

האביר שלי”.

האומנם בעולם שלנו אין מקום לסתם חולמים?

הסיפור של מיגל דה סרוואנטס “דון קישוט” Don Quixote)  ^[2]) יצא לפני זמן רב – בשנת 1605, אך רלוונטי היום יותר מתמיד, עידן בו מתהלך בעולם דור ה-Y ובו מצויים המון חולמים תוהים. בסיפור מתואר דון קישוט כאדם שרצה כל כך להישאר בפנטזיה המתוקה עד להתנתקות מהמציאות. דון קישוט היה איש מבוגר בן 50 שאהב לקרוא ספרי אבירים. המשכילים ראו סיפורים אלה כילדותיים אך דון קישוט נשאב אליהם, ובהשראת סיפורים אלה נלחם מלחמות אידיאולוגיות ללא כל יכולת אמיתית לנצח בהן. בדמיונו דון קישוט חשב שתחנות הרוח הן ענקים שיש להילחם בהם.  בכך דון קישוט “נלחם בתחנות רוח” – כלומר נלחם מלחמות מגוכחות בהן לא היה לו סיכוי לנצח משום שהוא חי בעולם הפנטזיה והתנהל באופן מנותק מהמציאות. בעצם, לא היה כל צורך מציאותי בכך שדון קישוט ינצח במלחמותיו.

דון קישוט נשאר לבדו עם הפנטזיות העצמיות, ובאיזשהו אופן לא היתה בו כל תקווה להוציא את פנטזיות אלה החוצה,  למציאות. יש משהו עצוב כאשר העולם הדמיוני שלנו, עולם הפנטזיות, לא מצליח להגיח החוצה ולהתגלות בפני האנשים סביבנו, האנשים מהם אכפת לנו. הכאב הזה, ברמות שונות, מתחבר לכאבם של אנשים רבים שזנחו את עולמם הדמיוני וחיים חיים מציאותיים, קונקרטיים וקרים מידי, או לחלופין מהלכים בעולם עם ניצוצות של תקווה שלא מצליחים להתגבש יחד לדבר אחיד וממשי . 

בתיאוריה האנליטית היונגיאנית ה-SELF, הינו האוסף של כל החלקים שלנו, המודעים והלא מודעים, הפוטנציאל של מה שאנחנו יכולים להיות. ל-SELF אין עבר, הווה או עתיד והוא נמצא בדיאלוג עם המודעות שלנו כל הזמן. 

לצד ה-SELF פועל האגו, שמרכז את המציאות אליה אנחנו מודעים, את החלקים בתוכנו אותם אנחנו מכירים ומזהים. האגו הוא מרכז האישיות שלנו אליה אנחנו מודעים. 

יונג סבר שאם יהיה לנו את האומץ להסתכל לעומק אל תוך ה-SELF שלנו, נצליח לנוע קדימה לעבר מציאות שתטיב עמנו, ונחייה חיים אותנטיים ואמיצים, חיים מחוברים. 

יחד עם זאת, בגלל שה- SELF תמיד ירכז בתוכו תכנים אליהם לא נהיה מודעים, אף פעם לא נוכל לחיות אך ורק בתוכו. לחיות אך ורק בתוך ה-SELF לא יהיה דבר בריא, משום שאז לא נצליח אף פעם להתאים את עצמנו למסגרת המציאות שבה תמיד יתקיימו מגבלות, מגבלות של-SELF יהיה קשה לקבל. על כן הדרך הבריאה לחיות תהיה לשמר קשר בין ה-SELF למרכז המודעות שלנו – האגו שלנו – שמצליח להכיל את חוקי המציאות. אומנות זו – שימור הקשר בין האגו וה-SELF, אינה כה פשוטה, וכאן אנחנו שוב חוזרים לסיפור על דון קישוט ולסיבה שסיפור זה קשור בכאבם של הרבה אנשים, בעצם – במידה מסוימת, בכאב של כולנו. 

לפי התיאוריה האנליטית היונגיאנית ניתן לומר שדון קישוט נשאב לתוך ה-SELF שלו. נשאב לפנטזיות, לרצונות הכמוסים, לעולם הטומן את המשאלות החבויות שלו שעדיין לא יצאו החוצה למציאות. מלחמתו חסרת התוכן והתכלית של דון קישוט עם תחנות רוח יכולה להיות מדומה לחוסר התכלית של דון קישוט בעולם החיצוני. אדם בריא שחי חיים מיטיבים יוכל לחבר את רצונותיו וצרכיו, לפחות את חלקם, למציאות בה הוא חי. הוא יוכל לחבר את החלקים הראשוניים יותר שלו המצויים ב-SELF לחלקים המציאותיים של האגו ובכך לתת תוקף לעולמו הפנימי. למשל אדם שחולם על חיים אידאולוגיים ומלחמות צדק בדומה למשאלותיו של דון קישוט יעבוד בארגון צדקה או בארגון הפועל למען אידאולוגיה מסוימת. אך לעיתים קרובות לא יתקיים ציר בריא בין האגו ל-SELF והאגו יהיה מנופח יותר או לחלופין ה-SELF יהיה מנופח יותר. 

דוגמא לאדם עם אגו מנופח במידה קיצונית הוא אדם שלא יכול להיות מסופק מהמציאות באופן המשכי, כך שכל הישג לא יספק אותו. אדם זה יחפש בצורה בלתי פוסקת לממש עוד ועוד מטרות. מדוע אדם זה אינו מסופק אף פעם? משום שלאדם זה אין שום חיבור לפנים שלו – ל-SELF שלו, שמחזיק את המשמעות הפנימית למעשים שלו. אדם זה מסתכל בעיקר על המציאות החיצונית והקרה. על כן יהיה לאדם שכזה קשה להבין את משמעות מעשיו והוא יחפש עוד ועוד ריגושים ומילוי מטרות כדי להרגיש משמעות וריגוש רגעיים שיגיעו מהמציאות החיצונית.

בניגוד לכך, אדם עם SELF מנופח יכול להיות לעיתים אדם שיהיה לו קשה להתחייב. למשל אנשים יוצרים בעלי רעיונות רבים ויצירתיים שלא מסוגלים לבחור ברעיון אחד או להוציא את אחד מהרעיונות שלהם למציאות. לאנשים אלה יהיה קשה גם לעיתים קרובות להתחייב באופן בלעדי לבני זוג, לפרויקט אחד עליו הם עובדים, לחוויה אחת. מדוע? משום שאנשים אלה לא מסוגלים לחבר את הפוטנציאליים הקיימים ב-SELF שלהם למציאות החיצונית, לאגו – לחוויות של העולם הממשי. לרוב הפחד הטמון בתוכם יהיה האכזבה הגדולה שהם עלולים לחוש כאשר המציאות לא תצליח לתת חיים לפנטזיות שלהם. וכך אנשים אלה ימשיכו לפנטז ולטוות רעיונות ומשאלות אך אף פעם לא יממשו את כל אלה. 

ואולי גם דון קישוט חווה פחד נוראי מלממש את הרצונות הפנימיים שלו במציאות החיצונית. אומנם כנראה שהוא לא היה יכול להיות אביר מהאגדות כמו בסיפורים אליהם נשאב בדמיונו, אך יכול להיות שאם דון קישוט היה הולך לטיפול הוא היה מצליח ללמוד להקשיב לרצון הטהור שטמון ב-SELF שלו – אולי הרצון להשפיע, אולי הרצון להיות נאהב. ואולי באותו האופן דון קישוט היה מנסה להבין מדוע הוא כל כך מפחד לנסות לממש את רצונות אלה במציאות ומדוע הוא לא מאמין שהמציאות תוכל להכיל את הרצונות והצרכים הפנימיים שלו. אולי ההורים שלו תמיד היו מקטינים אותו בתור ילד? אולי הוא חש מקופח על ידי אחיו המוצלח יותר בעיני החברה?

דמותו של דון קישוט נמצאת בתוך כל אחד מאתנו ברמות שונות, ואנו צריכים ללמוד להקשיב לדמות זו ומה היא מנסה לומר לנו. כדי לחיות חיים טובים ומשמעותיים עלינו בהמשכיות לנסות להבין מה אנחנו רוצים, מה אנחנו באמת צריכים ומדוע איננו מצליחים להוציא לפועל את צרכים ורצונות אלה. לעיתים קרובות מידי אנשים מפגינים ציניות רבה מידי כלפי עולמם הדמיוני והפנטזיות שלהם, וחיים כתוצאה מכך חוויות חסרות טעם ומשמעות. 

השבוע ליוותה אותי השיחה עם הבן של השיפוצניק שרבות מגיע לביתנו. אביו משמיע לי רבות בגאווה שירים שלו, לרוב התחלות של שירים, אמצע או סוף, אך שיר רצוף אחד לעיתים רחוקות מאוד מתרחש. פגשתי את הבן בחנות קרובה לבית שלנו בה הוא עובד באופן חלקי כדי לאפשר לעצמו להשקיע זמן במוסיקה אותה הוא יוצר. “אבא שלך השמיע לי קטע חדש מהשיר שאתה עובד עליו. הוא ממש יפה” אמרתי בכנות. “אה כן. אני עוד צריך לסיים את זה” הוא אמר לי בחצי התנצלות. אביו השמיע לי קטע אחר מאותו שיר לפני כ-4 חודשים. כשיצאתי מהחנות חשבתי עליו באמפטיה ונזכרתי בעצמי, בכל הרצונות העמוקים ביותר שלי כלפיהם אני כל כך צינית, קוטלת אותם ואת עצמי באכזריות. חשבתי לעצמי שלפחות הוא מחובר לעצמו, לא מוותר על הצורך ליצור משמעות חדשה לעולם דרך מילים ומקצבים. חשבתי על המבוכה והביישנות שלו, על כך שאולי הוא לא מאמין שהשירים שלו יכולים לצאת כמו שהם החוצה, שאולי עמוק בפנים הוא לא מאמין שהוא יכול באמת לחיות כפי שהוא במציאות היומיומית.

ולכן אני מזכירה כעת לעצמי ולכל מי שקורא את הכתוב – לא לוותר על הדמיון, על מה שנראה לא מציאותי. להחזיק בדמיון ובפנטזיות שלנו לא אומר שנחרץ עלינו גורל  של חולמנות וחוסר קשר עם המציאות בדומה לחייו של דון קישוט. במקום זה, אם באמת נקשיב ונסתכל פנימה נאמין שהרצונות והצרכים הכי כמוסים ובסיסיים שלנו מסוגלים גם לצאת החוצה. 

בעולם המערבי, פני האדם הם ב-DEFAULT, בדרך כלל, מופנים כלפי חוץ. אך אל לנו לשכוח שקיים עולם שלם בתוכנו. אם העולם הפנימי שלנו בקושי יפגוש את המציאות הוא יקבל ביטוי דרך סימפטומים אחרים שנפגין כלפי חוץ, כלפי הסביבה הקרובה שלנו. סימפטומים מגוונים ושליליים כמו כעס, מרירות, עייפות…ככל שהעולם הפנימי שלנו יצא החוצה, נצליח לחיות חיים נועזים יותר, משמעותיים יותר, ובעיקר רגועים יותר. כי המשמעות שלהם תגיע מבפנים, מה-SELF, ולא מהמציאות החיצונית-  שללא הפנים שלנו תהיה תמיד תפלה ומנוכרת. ואולי במילים אחרות כדאי להזכיר לעצמנו שאם נסתכל פנימה אין זה אומר שנילחם בתחנות רוח כמו דון קישוט, אלא במקום, נתנגד להיות שבויים במציאות החיצונית שלעיתים כה קרובות מטשטשת ומשכיחה את מה שאנחנו באמת רוצים וצריכים.   

^[1] סנדרסון, ד. (1990). זה הכל בשבילך. שירונט מאקו. נדלה ב-13 בנובמבר 2020:
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=314&wrkid=1340

^[2] De, Cervantes Saavedra Miguel, et al. Don Quijote: a Revised Translation, Backgrounds and Contexts, Criticism. W. W. Norton & Company, 2020.