הכל על האמרה “כוחה של האהבה”

הפסיכואנליטיקאי מייקל באלינט (Balint, 1968)^[1] כתב על משמעותה המיוחדת של המילה היפנית “אמארו”. אמארו היא הציפייה להיות נאהב כולך ולהתקבל באהבה, לגמרי כפי שאתה בחברה. המילה קרובת-החוויה הזו מתארת את הצורך הבסיסי של האדם להיות נאהב בצורה אמיתית ועמוקה על ידי אחרים. מעניין שנראה שאין מילה שמתארת את החוויה הזו בשום תרבות אחרת. 

למרות זאת, בתרבויות שונות יש הרבה תיאורים ששואפים להמחיש את עוצמתה של האהבה. אבל כעת קופצים לעיני שני תיאורים ששמעתי מסבתא ונכדה שגרות בארץ רחוקה, בעלת תרבות יפהפייה, בה טיילתי ארוכות בשנות ה-20 לחיי. התיאורים שונים אבל דומים מאוד במהותם:

הסבתא, בשנות ה-80 לחייה אמרה שאהבה מתבטאת בריח הקציצות שבעלה שנפטר לפני מספר שנים היה מכין עבורה בימי ראשון.

 נכדתה בת ה- 7, לעומת זאת, אמרה שהיא מרגישה אהבה כשהיא מקווצ’צת את בובת העצבים בכעס בבית הספר, הבובה שאמא שלה הביאה לה.

בולט ומוזר המשותף בין שני תיאורים אלה, המשותף שמצאו שתי בנות אדם שכל כך רחוקות אחת מן השניה במרחב הזמן. המשותף בין שני התיאורים הוא עצם העובדה שהאהבה מבחינתן היא הקשר עם האדם השני, החיבור איתו ולא האדם השני בפני עצמו. הרי ריח הקציצות שבעלה של האישה היה מכין – מייצג את החיבור בינו לבינה, את הקשר החם ביניהם. ריח זה מונכח בחושיה, והיא לעיתים מכינה את הקציצות בעצמה כיום כדי להיות שבויה שוב בנוכחותו המלאה של בעלה. וגם הבובה, שהנכדה בת ה- 7 חובקת ברגעי כעס – היא בעצם החיבור, הקשר לאמה כאשר האם לא נמצאת פיזית ובאופן ממשי בסביבתה. 

בספרו “דרכיה של האהבה”  מרטין ברגמן (1994)^[2] שואל היכן האהבה נמצאת – האם היא באדם אחד שאוהב אדם אחר או האם היא נמצאת בבין לבין – במקום שנמצא בין השניים. שתי המטופלות שלי ענו על שאלה זו – האהבה נמצאת בבין לבין, האהבה היא עצם הקשר שנוצר, החיבור. וכך גם אני מאמינה. 

חשיבות האהבה דרך החיבור והקשר עם אדם אחר מתבטאת כבר בראשית החיים. האהבה שהתינוק מקבל מהאחר היא הדבר הכי חיוני עבורו לצד צרכיו הפיזיים. מחקרים מבתי יתומים ברומניה  מעידים על צורך בסיסי זה של תינוקות באהבה, כאשר נמצא שתינוקות שלא קיבלו מספיק מגע פיתחו הפרעות התפתחותיות חמורות (Hildyard & Wolfe, 2002) ^[3]. תינוק, מימיו הראשונים, צריך מישהו שיתחבר אליו ברמה עמוקה. תינוקות זקוקים לאדם אחר שיצליח לראות מעבר למה שהתינוק עצמו תופס ומבין לגבי עצמו. למשל אם התינוק יניע את גופו לפני שהוא זוחל האם תוכל לומר “התינוק רוצה לזחול”. לפי קוהוט (Kohut, 1978)^[4] האישיות בתחילת החיים לא קיימת עד שמישהו אחר שמחובר אלינו באופן עמוק מאוד מצליח לראות את הפוטנציאליים שבה. כשמישהו רואה את הפוטנציאל – מצליח לדמיין את האופן שהאישיות שלנו תתבטא, את האופן בו נלך ונזחל ונצחק, אז התינוק נוצר כישות ממשית. 

קוהוט (1977)^[5] תיאר את החוויה המיטבית בין ההורה והילד: בחוויה הראשונית של התינוק, התינוק צריך להרגיש שההורה הוא כמו הזרוע שלו, ושבעצם ההורה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. באופן כזה, ההורה שמשרת את צרכי התינוק באופן מדויק, גורם לתינוק לחוש חוויה טובה בעולם, חוויה של שליטה. התינוק חושב למשל “בכיתי – הרגשתי רעב, והאוכל הגיע”, ומכך מרגיש שהעולם אינו מנוכר ורע אלא מקום טוב ובעל שפע. באלינט (1968) טוען שאם התינוק מגלה שהוא נפרד מוקדם מידי, אם ההורה לא מגלם את תפקידו בצורה מיטיבה בהתפתחות הראשונית של התינוק – התינוק יחווה תחושת אין וריק בעולם, חוויה שפוטנציאלית יכולה להיות טראומטית עבור תינוק בשלבים מוקדמים בהתפתחותו. 

מתי מצבים כאלה קורים לתינוקת? כאשר המוכנות ההורית והיכולת ההורית נמוכה. כאשר התיקון מתרחש בשלב מאוחר מידי. באופן כזה גבולות ונפרדות הופכים להיות דבר מאוד טראומטי בחייו של התינוק, ואם נושא זה לא יטופל, כך גבולות ונפרדות ימשיכו להוות קושי גם בהמשך החיים.

לדוגמא תינוק שאימו חוותה דיכאון קשה בלידתו, דיכאון שנמשך לאורך זמן, חש חוסר מאוד ראשוני ובסיסי מרגע היוולדו. תינוק שכזה יכול לחוות את החיים ולראות בעיקר את מה שחסר בחוויותיו, גם כאדם מבוגר. כמובן שדיכאון לאחר לידה של אם יכול להיות מטופל, וכך גם התינוק יכול לחוות תיקון ושינוי. 

באחד ממאמריו, דונלד ווניקוט (1967) ^[6]כתב כי “פני האם הם כמראה”. הכוונה היא שבחוויה הכי ראשונית של התינוק, פני האם משקפים לו את עצמו, כאשר הוא אינו מצליח להבין את עצמו כלל. במקרים בהם לתינוק אין דמות הורית נוכחת, התינוק נהיה פחות נוכח בחיים, הוא נהיה פאסיבי וריק כי אין אף אחד שיגלה לו את עצמו. לאדם אין יכולת בשלב כה מוקדם להבין את עצמו לבדו.

וכך במקרים בהם נוצר שבר ראשוני ביחסי ההורה והתינוק, והאדם מגיע לטיפול עם חווית חוסר דומיננטית בחייו – כלומר תמיד מרגיש את החסר, את הריק, את האין ולא את היש, המטרה הכי בסיסית תהיה להחזיר את המטופל לתחושה של אחדות, לתחושה של יש, של שפע ושליטה. כל זאת יהיה דרך קשר מיטיב, עמוק ואוהב בין המטפל למטופל שיהיה דומה באיכותו לקשר עמוק ואוהב בין אם ותינוק. בכך המטפל ישקף למטופל חלקים בעצמו ויסייע למטופל להנכיח את עצמו בעולם. לשם כך, אני מאמינה, כי יש צורך בחיבור אמיתי, כנה ואוהב בין המטפל למטופל. 

באופן כזה, גם בטיפול – המטופל יגלה את עצמו דרך הקשר, החיבור המיטיב והבריא עם המטפל. 

עצם הקשר המכיל והאוהב בין המטפל והמטופל מעניק למטופל את היכולת להתבונן על עצמו מחדש, להנכיח את עצמו מחדש בעולם. 

מה שמחזיר אותנו לאהבה. מהי אהבה? והיכן טמון כוחה לשנות אותנו? 

אני מאמינה שהיא גם ניחוח האוכל שממלא את המטבח בערבים

גם שירי הערש וסיפורי ההירדמות שאנו זוכרים מימי ילדותינו המוקדמים

וגם הרגעים שלא דורשים מילים, בהם יכולים שני בני אדם לשבת אחד ליד השני, כל אחד לחוד, ולהרגיש יחד

אבל בעיקר, אני מאמינה כי אהבה היא היכולת שלנו לזכור את הרגעים האלה, גם לאחר שנה וגם לאחר 30 שנה, כי הם ננצרו בתוכנו ושינו אותנו. כי חווינו בתוכם את הקשר הייחודי, העמוק, האמיתי עם אדם אחר – שראה אותנו אחרת, שהבליט בנו תכונה נדחקת, שהוציא מאיתנו משהו שלא ידענו שקיים. 

אהבה מצויה ברגעים בהם נוצר הקשר, החיבור עם אדם אחר.

וכוחה מצוי בעובדה שהחיבור באותו רגע עם האחר שינה אותנו, ושום דבר בעולם לא יכול למחוק את השינוי שנוצר. בדיוק כמו שריח הקציצות תמיד ינכיח את התחושה החמה והאיכפתית של בעלה של אותה אישה שפגשתי בארץ הרחוקה, בדיוק כמו שבובת הכעס תמיד תנכיח את היכולת להרגיש הכל ליד אמה של הילדה  בת ה-7. 

לכן האהבה היא השינוי שנוצר בתוכנו. 

וכוחה של האהבה מצוי בעצם קיומה בין שני אנשים שונים.

ביבליוגרפיה:

[1] Balint, Michael. Basic Fault: Therapeutic Aspects of Regression. Routledge, 2015. 

^[2] ברגמן, מ (1994). דרכיה של האהבה : סיפור החיפוש האנושי אחר סוד האהבה. תל אביב: ספרית פועלים.

[3] Hildyard, K. L., & Wolfe, D. A. (2002). Child neglect: developmental issues and outcomes☆. Child abuse & neglect, 26(6-7), 679-695.‏

[4] Kohut H., Wolf E., The disorders of the self and their treatment: An outline. Int. J. Psycho-Anal., 59: 413, 1978 

[5] Kohut H., The restoration of the self. New York, Int. Univ. Press, 1977. 

^[6] ויניקוט. ד. ו (1967). “תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד”. בתוך ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות (ע”מ 128-134). תל אביב: עם עובד, 1986.